X

מאמרים

בין ברצלונה לארביל / רפי ויינברג-ליטמן, סמנכ"ל אקדמיה

הגדרה עצמית, עצמאות, חופש משלטון זר, ומעורבות בינלאומית בתהליך כולו – אלמנטים דומים חוצי תרבויות וגבולות, המאפשרים לצופה מן הצד לבצע מין ניסוי-מחשבה השוואתי בין המאבקים השונים לשלטון עצמי. העולם ידע מאבקים אין ספור לעצמאות עמים תחת שלטון זר – הבריטים והצרפתים יודעים זאת היטב – אולם לאחרונה התרחשו שני אירועים יוצאי דופן מבחינת ההד הציבורי להן זכו.
האחד, בכורדיסטאן העיראקית, בה הצביע רוב מוחלט בעד עצמאות והיפרדות מהשלטון המרכזי העיראקי. למעשה, הצביעו הכורדים על חיזוק השלטון העצמי אותו יש להם כבר מעל לעשור, וכבר דובר רבות על המשמעות שיש לכך שעם, המורכב מכ-40 מיליון תושבים הפרוסים על פני 4 מדינות סמוכות, מחליט לקחת צעד אקטיבי ולהכריז קבל עם ועדה על עצמאותו. ימים ספורים לאחר מכן, סיר הלחץ במחוז קטלוניה בספרד הגיע לנקודת רתיחה בדמות מאבקים פיזיים בין השלטון המרכזי הספרדי לבין גופי השלטון המקומיים, במטרה למנוע את קיום משאל העם על עצמאות המחוז מספרד. ההד התקשורתי סביב שני משאלי העם הללו הצית את הדיון בנוגע לחוקיותם, כאשר השלטון המרכזי לא מקבל את תוצאתם ואף את עצם קיומם.
בבריטניה, לפני כ-3 שנים, ערכה ממשלת סקוטלנד האוטונומית משאל עם בחסות הממשלה המרכזית בלונדון על עצמאותה מבריטניה (משאל עם שהסתיים בניצחון בפער קטן למחנה שהתנגד לעצמאות). ברור שתוצאת משאל העם הזו התקבלה כתקפה הן בלונדון והן בשאר העולם, וללא עוררין – בזכות הגב הפוליטי שקיבלה מהממשל המרכזי. אולם כעת ישנה דילמה בנוגע למקרים בעיראק וספרד – מחד, לא מן הנמנע שמשאלי העם נתפסים בעיני השלטונות המרכזיים כאירועים שיש לעצור בכל מחיר מכיוון שהתוצאה ידועה מראש (בניגוד למצב בסקוטלנד) – ניכר שבעיראק רוב מוחלט הביע רצון לעצמאות כורדית, ותוצאה דומה התקבלה לאחר ספירת הקולות בקטלוניה. מאידך, נשמעו קולות רבים בעולם שהצדיקו את המאבקים הלאומיים הללו, אף בקרב נציגים של מדינות ריבוניות.
שאלה אחת נותרה פתוחה, ולה אין עדיין מענה ברור וחד משמעי – מה מקום הגופים הבינלאומיים השונים (האו”ם והאיחוד האירופי, למשל), בהתייחסותם למשאלי עם דוגמת אלו שהתקיימו בעיראק וספרד? חשוב להזכיר שאין מדובר במקרים בודדים ויוצאי דופן, שכן בעשורים האחרונים מחוזות רבים עברו תהליכים של קבלה או העברה של שליטה עצמית ממדינות אחרות – דוגמת קוסובו, או מחוזות סמוכים לרוסיה וגאורגיה. האם מדיניות ברורה של ארגונים דוגמת האו”ם הכרחית למקרים כאלו? או שיש לאפשר לאזרחי המדינות והמחוזות הבדלניים להתעמת בינם לבין עצמם בשאלת עצמאותן ואופי ההגדרה העצמית שלהן, שכן מדובר בבעיה פנים-מדינית?
אין לכך תשובה ברורה, אולם ניכר שבעידן הטכנולוגי, בו המידע עובר במהירות שיא מצד אחד של העולם לצד השני, ברצלוה וארביל הן בסה”כ דוגמאות נוספות לשינויים העוברים על אוכלוסיות רבות בעולם, ועל ארגונים בינלאומיים דוגמת האו”ןם והאיחוד האירופי להכין עצמם לכך.