X

מאמרים

הרכבה, פירוק ושימור קואליציות / רפי ויינברג ליטמן, מדריך פרומונרס

אין ספק שהמערכה בסוריה היא אחת הארוכות, המסובכות, והקשות ביותר לניתוח שעמה התמודדה האנושות (והאקדמיה) בשנים האחרונות. האירועים בסוריה החלו כהתקוממות להפיכה בחסות “האביב הערבי”, המשיכו כהדרדרות למלחמת אזרחים כוללת, וכעת מערבים צבאות של לפחות 5 מדינות שונות – ארה”ב, בריטניה, צרפת, טורקיה ורוסיה – בנוסף לקבוצות מורדים, ארגוני טרור, ומדינות אחרות ה”צופות מן הצד". מדובר בקבוצת מדינות תוקפות כמותה לא נראתה כבר זמן רב, במיוחד כשמדובר בתא שטח מצומצם יחסית. לכל אחד מהשחקנים בזירה יש אינטרסים מגוונים – צרפת, לאחר הפיגועים הקשים בפריז, שמה לה למטרה לחסל את דאעש. רוסיה מעוניינת לשמר עד כמה שניתן את שלטון אסד, ומוצאת עצמה במצב של עימות חזיתי מול טורקיה (לאור הפלת המטוס הרוסי השבוע בידי טורקיה). ארה”ב מחפשת להחליש דווקא את שליט סוריה ולחזק את קבוצות המורדים בתמיכתה. טורקיה מעוניינת לנצל את ההזדמנות שנוצרה להחלשת הבדלנים הכורדים. בריטניה נכנסה למערכה גם היא ככוח תוקף להכלת האיום של דאעש – במיוחד לאור שיעורי הגיוס הגבוהים לארגון הטרור מצד אזרחים בריטים. שלל אינטרסים, קואליציות רבות, רעיונות מתנגשים.

אם כן, ניכר שבתא השטח שנקרא “סוריה” ישנן הרבה התנגשויות – אידאולוגיות וצבאיות כאחד. קואליציה רחבה של מדינות שתוקפות ארגון טרור מחד (ארה”ב ובעלות בריתה), מול הרצון לשמר או להפיל את המשטר הכללי השולט במדינה (רוסיה). כיצד מתבצעת קואורדינציה בין אינטרסים כה רבים של מדינות כה חזקות ומשפיעות? זה לא נעשה בקלות – הרי רק השבוע הפילה טורקיה מטוס קרב רוסי בטענה שחדר לשטח האווירי שלה (ולא בפעם הראשונה). אירוע זה רק ממחיש עוד יותר את המתחים בין המדינות המנסות להשפיע על המתרחש באזור ולהוסיף ליוקרתן הבינלאומית.

בל נשכח שגם ישראל, דרומית-מערבית לסוריה, צופה בעניין רב אחר המתרחש. דאעש, ארגון טרור מסוכן, אמנם נראה לרבים כאפשרות הגרועה ביותר אל מול אסד, אך ניתן להסתכל על הסיטואציה מהזווית הישראלית באופן קצת שונה ואולי אף מפתיע. חיזבאללה, המשתתף בקרבות במטרה לחזק את שלטון אסד, מחפש לשמר את צינור החמצן בדמות הקשר הגאוגרפי הישיר לאיראן, המשמש מקור אספקה לנשק. במידה ודאעש יתחזקו וינתקו את הקשר הזה, חיזבאללה ייאלצו להתמודד עם מצב חדש של אספקה מוגבלת מה"ספונסרים" האיראניים שלהם. כלומר, גם ישראל נמצאת במשוואה בלתי נגמרת של כוחות, מנהיגים ואינטרסים מתנגשים במזרח התיכון.

בין כל אלה, קל לפספס ולדלג מעל האזרחים הסורים הפשוטים שנאלצים להתמודד עם המציאות שנכפתה עליהם. מיליונים כבר נעקרו מבתיהם, מאות אלפים נסים על נפשם לכיוון אירופה, ורבים אחרים נאלצו להישאר במקומם ולספוג את המהלומות מזה ומזה. המדינות הרבות הפועלות באזור לא פעם סופגות ביקורות רבות על שהן אינן מתייחסות מספיק לסוגיית הפליטים והעקורים, שנאלצים, בלית ברירה, לחפש אפשרויות אחרות במקומות אחרים.

לסיכום, סוריה היא מקרה מבחן מרתק לסוגיות של יחסים בינלאומיים, זכויות אדם, ומתח בין-דתי השורר באזור אחד. ההתפתחויות שתהיינה בהמשך באזור ישפיעו כנראה על מאזני הכוחות במזרח התיכון (ואפשר שבעולם כולו), ולכן אין זה פלא שכלל המעצמות המעורבות בלחימה בסוריה לא ממהרות להסיג כוחות. חשוב לזכור שגם אסד, בן העדה העלאווית, מחזיק מעמד בשלטון תחת מלחמת אזרחים קרוב ל-5 שנים – הרבה מעבר למה שצפו כל מקטרגיו, והרבה מעבר למה שהחזיקו השלטונות הערביים האחרים באזור. אפשר להסיק מכך שאסד נאלץ להילחם בכל כוחו על שימור שלטונו בגלל המיעוט ממנו הוא מגיע – במדינה עם רוב סוני מובהק, איבוד השלטון משול, לפחות באופן תאורטי, למכת מוות עבור עדתו.