אנו עדים בתקופה האחרונה למתקפות חוזרות ונשנות על אירופה ומוקדים מערביים נוספים בידי קבוצות איסלאמיות קיצוניות, הרואות בג’יהאד כדרכם לגאול את העולם. המלחמה היא בשם הדת ולמען הדת, וקשה לראות כיצד משכנעים צעירים משולהבים שדרך זו איננה “נכונה”, שכן בעולם המודרני, כמובן שהכל נתפס כיחסי. מה שנכון עבורנו, עלול להיות שגוי לאחר, ולהיפך.
אך היה אדם אחד לפחות, שחזה את המציאות אליה אנו מורגלים לאחרונה, ואף כתב על כך ספר פורץ דרך לפני כ-20 שנים. אותו אדם הוא סמואל הנטינגטון, אשר דיבר על “התנגשות הציביליזציות”. הנטינגטון טען שהיות העולם מורכב ממספר ציביליזציות (7-8), מביא בהכרח לחיכוכים בלתי נמנעים ביניהם. אחת הציביליזציות שהוא ציין, היא האיסלאמית, ואחת אחרת – המערבית. יתרה מזאת, אחת הטענות שעלו בספר היא שההתנגשות הגדולה הבאה אכן תהיה בין המערב לאיסלאם – מה שאנו לעתים קוראים לו “הנורמלי החדש” – פיגועים מחד, ומלחמה בטרור מאידך. אפשר לראות במציאות הנוכחית מעין התגשמות נבואית, אשר בשורה התחתונה מבהירה שהניסיון לביצוע אינטגרציה באירופה ובמערב למהגרים מצד אחד, והרצון להביא מדינות ערביות לאמץ מודלים ליברליים דוגמת דמוקרטיות מאידך, אינו זוכה להצלחה מסחררת. הרבה מהגרים מוצאים עצמם בעמדות נחותות בחברה, עניים, חסרי יכולת להתקדם בסולם החברתי, ואילו המדינות הערביות, מששחררו עצמן מרודנים דוגמת סדאם חוסיין או חוסני מובארק, נכנסות למעגלי אלימות בלתי נגמרים המערבים כוחות שבטיים רבים.
העדויות מצביעות על כך שייתכן והציביליזציה המערבית והציביליזציה האיסלאמית אכן נמצאות על דרך התנגשות, כפי שחזה הנטינגטון, על מה שהוא קרא לו “קו השבר” – הלוא הם המזרח התיכון ומזרח אירופה כתחנות מעבר לתוך מערב אירופה. נקודת שבר נוספת היא כמובן ארצות הברית, אשר החל מפיגועי ה-11 בספטמבר מעורבת במלחמה בטרור במספר חזיתות, דוגמת אפגניסטן ועיראק. המאבקים הללו הם חלק מפסיפס מורכב של יחסים בין מדינות וארגונים לא-מדינתיים, אשר מהווים בתורם חלק מאותו מאבק בקנה מידה גדול בין הציביליזציה האיסלאמית החשה מאויימת, לציביליזציה המערבית. נראה שמאבק זה איננו עומד לגווע מעצמו, ויידרש מאמץ רב ובקנה מידה בינלאומי לצורך מניעת גלישה למלחמה בסדר גודל שלא נראה כמוהו מעל חצי מאה.
