אין עוררין על כך שאחת הסוגיות המעניינות, ועם זאת המטרידות ביותר, המתרחשות ביבשת אירופה היא ההגירה ההמונית מכיוון אפריקה והמזרח התיכון. ניתן להבחין בדפוס הגירה בולט, לפיו מהגרים מאפריקה מגיעים לרוב לספרד או איטליה, בואכה מרכז ומערב אירופה. בנוסף, ישנה תנועה הולכת וגוברת של פליטים מאזרי הקרבות במזרח התיכון. אלו עושים את דרכם מאזורים דוגמת סוריה ועיראק, דרך טורקיה, יוון ומדינות הבלקן בתקווה להגיע למדינות מערב אירופה – גרמניה, אוסטריה, שוודיה ואף בריטניה.
נשאלת השאלה מה על מדינות המערב לעשות במצב זה, והאם יש בכלל תשובה נכונה לכך? האופציות מגוונות, וניתנות לחלוקה בהתאם להיבטים החברתיים של כל ממשל וממשל. דוגמה אחת היא אימוץ השיטה הירדנית והטורקית, שפתחו מרכזי ענק לקליטת פליטים בסיוע מנגנוני האו”ם (ובמיוחד נציבות האו"ם לפליטים). הרעיון מאחורי השיטה הזו היא סיוע הומניטרי בסיסי, בתקווה שאזרחי המדינות השסועות יוכלו לחזור ביום מן הימים בחזרה לביתם.
שיטה אחרת טומנת בחובה שינוי תפיסתי של המדיניות כלפי הפליטים שיאפשר קליטה רחבה יותר במדינות אליהן הם מגיעים. גרמניה הביעה זה מכבר את רצונה (על סמך עוצמתה הכלכלית), לקלוט פליטים ומהגרים מאזורי הקרבות, במטרה להכשירם ולאפשר להם להשתלב בחיים החברתיים בגרמניה. כלומר, יש רצון לנסות לסייע לאותם אנשים למצוא לעצמם תעסוקה ועתיד, שכן הם לא יוכלו לחזור בהכרח למדינות המוצא שלהם (וייתכן שאף לא ירצו בכך).
המחלוקות סביב אותן שיטות נוגעות בעיקר בהיבטים לאומיים וכלכליים. בהיבט הכלכלי, סיוע לפליטים ומהגרים אשר אינם בעלי אזרחות מקומית עשוי לקומם את דעת המקומיים עליהם ועל הממשל. כיצד יוכלו להסביר פקידי הממשל את השקעות העתק בסיוע הומניטרי והכשרות שונות, אל מול הקשיים הכלכליים היום-יומיים מולם עומדים אזרחי המדינה? הממשל יכול לטעון שלא ניתן להפקיר בני אדם לגורלם, ולהשאירם מחוסרי כל וללא תקווה, מפני שזהו מתכון המוביל, לרוב, לפשע ואלימות מצד אותם פליטים המוכנים לעשות הכל למען הארוחה הבאה שלהם ושל ילדיהם. מנגד, ייטען שאחריותה של המדינה היא בראש ובראשונה כלפי אזרחיה היא, ולאחר מכן לפליטים ומהגרים.
בהיבט הלאומי, אחת השאלות הקשות שעולות אל מול התנועה האנושית המסיבית כלפי מרכז, מערב וצפון אירופה, היא לגבי זהותה של היבשת. רבים חוששים שפתיחת הגבולות וקבלת אותם פליטים ומהגרים בזרועות פתוחות, תביא לשינוי דמוגרפי בלתי הפיך שעשוי למחוק את הזהות הנוצרית והליברלית האירופאית, ולהביא לשינוי מהותי בדמותן ואופיין של המדינות המארחות. מנגד, שוב עולה אותו טיעון מוסרי הקובע שיש לעזור לבני אדם באשר הם, ובאמצעות סיוע נכון, ניתן יהיה אף לבצע אינטגרציה לאותן אוכלוסיות בקרב הקהילה האירופאית, בדומה לגלי ההגירה הקודמים שהגיעו מאזורים באסיה, מרכז אמריקה ואפריקה (מאותן מדינות אשר החזיקו קולוניות ביבשות הללו).
לסיכום, ישנן הרבה דעות וגישות בנוגע לטיפול במהגרים ובפליטים המגיעים לאחרונה לשערי אירופה, ונדמה שאין בנמצא תשובה נכונה לשאלת היחס אותו הם צריכים לקבל. התקשורת ממשיכה להציג את הסיפורים האנושיים קורעי הלב של אנשים שנותרו מחוסרי בית ומשפחות ללא תקווה, והמבקשים רק למצוא מקום טוב יותר לחיות בו. זהו מצב מעניין מבחינה דמוגרפית ופוליטית, שיביא, לפחות בעשור הקרוב, לדיונים מרתקים בשאלות לאומיות של גבולות, זכאויות של לא-אזרחים במדינות מארחות, ובזהותה של אירופה באופן כללי.
