משבר הפליטים הסורים הוא נושא שתופס תשומת לב רבה בתקשורת, ובמרכזו עומדת השאלה האם המדינות באירופה חייבות לפתוח את הגבולות שלהן לפליטים? מחד, הפן המוסרי מהווה שיקול חשוב בהחלטה, ומאידך, קליטת פליטים מהווה עול כלכלי ויוצרת התנגדות מצד חלק מהאזרחים במדינות הקולטות. השאלה המתבקשת היא למה אירופה צריכה לשאת בעול לבדה? והאם השכנות העשירות של סוריה עושות מספיק?
מדינות המפרץ הן מדינות ערביות, ורוב תושביהן הם מוסלמים סונים. למדינות אלו, כידוע, יש בסיס כלכלי יציב לנוכח הנפט הרב שלהן, וחשוב מכך, יש להן את התשתית לקליטת מליוני אנשים: בערב הסעודית לבדה ישנם 100,000 אוהלים ממוזגים המיועדים לקליטת 3,000,000 העולים לרגל למכה מדי שנה.
על אף הביקורת כלפיהן על אוזלת ידן בסיוע במשבר הפליטים, מדינות המפרץ מסרבות לשנות את מדיניותן, בטענה שקליטת פליטים עלולה לפגוע בכלכלה שלהן ושהסיכון הבטחוני גבוה מדי. כמו כן, מדינות כמו קטאר ואיחוד האמירויות הערביות טוענות שקליטת פליטים תפגע במאזן הדמוגרפי שלהן. ארגון ה-GCC, מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, דוחה את הביקורת בטענה שהמדינות תרמו סכומים גדולים למטרה זו, שמגיעים למיליארדי דולרים, ושמדינות המפרץ קלטו מעל ל-2 מיליון פליטים סוריים. האמנם קלטו מדינות המפרץ 2 מיליון פליטים סורים? כי על אף טענותיהם, סימוכין או הוכחות לכך לא הוצגו ולא נמצאו…
